• Naama Esther Leibson

מי ידע שאנחנו בעצם ציירים?

עודכן: 28 באוק׳

האמת היא שרוב הזמן מה שיש לנו ביד הוא לא עט, אלא מכחול.

ציירו לי תמונה.

זה מה שאתם מתבקשים לעשות בבואכם לספר סיפור. גם כשאתם מתארים לשכנה שלכם איך משאית הזבל פינתה הבוקר את הפח שלה יחד עם החתול שהיה בתוכו.

ככל שתטיבו לתאר את המתרחש כך תיווצר תמונה מבדרת/ מפחידה/ מרגשת...


סיפור הוא בעצם תמונה של מצב, של התרחשות, של רגע בזמן שבו משהו קורה.

הציור יכול להיות ססגוני, מלא צבעים, טקסטורות, עולמות עשירים בדמיון וצבעי פסטל. הוא יכול להיות קודר ועגמומי, בצבעי החושך והאפלה שבאדם, לספר סיפור אימה או טרגדיה. הסיפור יכול להיות בשחור לבן, בחמישים גוונים של אפור (...), בקיצור הבנתם את הרעיון.

ציירו לי תמונה של העולם שאליו נכנסנו, מהם חוקיו, מה האווירה שבו? מה צבען של הדמויות הראשיות בסיפור?

התמונה הראשונה של הסיפור נקראת אקספוזיציה. המספר מתאר מצב קיים, נקודת התחלה שבה אנחנו הקוראים או הצופים הצטרפנו.

לאחר מכן הסיפור נע על רצף. הוא יכול לנוע על רצף זמן לינארי, בקפיצות בזמן קדימה ואחורה או רצף אירועים שמה שמקשר ביניהם הוא רעיון סיפורי ולאו דווקא ציר הזמן.

אבל מה שמשותף לכל אלו הוא שהסיפור הוא תמיד רצף של תמונות.


דמיינו שטסתם לחו״ל ומצאתם את עצמכם בתוך מוזיאון...איזה כיף, כמה זמן חיכיתי לרגע שבו אוכל לפרגן לעצמי את הטיול הזה, הילדים אצל סבא וסבתא, בן או בת זוגי ישנים במלון ואני יצאתי לרחובות העיר (אחרי כוס קפה וקוראסון) לזמן עם עצמי, שיטוט חסר מטרה. כי מה אכפת לי? המשכנתא תחכה, הדד ליין בעבודה התאדה לו אי שם בעננים בעודנו טסים מעל האוקיינוס, ואז מה אם הילד לא מסכים לחפוף ראש או שאני עוד שניה מאבדת את הראש בניסיון לשכנע אותו קודם בנחמדות ובצחוק ואח״כ בכעס ותקיפות שמלווים ברגשות אשם על צעקות רגע לפני השינה. בטח כשהפודקאסט האחרון ששמעתי על הורות מיטיבה דיבר על החשיבות העצומה של הצבת גבולות בנועם ולא בכעס, אבל זה לא מסתדר לי עם הלו״ז כי כבר עוד שניה 21:00 בלילה והילד מסרב להתקלח אחרי יום שלם בחוף הים!


רגע. עזבי את המחשבות, בואי נחזור לרגע העכשווי.

אני הרי מתהלכת לאיטי ברחובות העיר, הריחות פה שונים, נדמה שהאנשים יותר שקטים, השפה לא מוכרת, הלבנים שמכסות את סמטאות העיר מיוחדות, רוח קרירה של בוקר נושבת לי על הפנים ואני מחכה שהשמש שחבויה מאחרי העננים תצא לחמם אותי.


[פוס משחק - איך נראית הדמות המתוארת ברוחכם? באיזו עיר אתם רואים אותה מתהלכת? כמספרת (storyteller), תפקידי לכם ציור - כי אנחנו חושבים בתמונות ולא במילים]


רגליי לוקחות אותי אל תוך המוזיאון לאומנות עכשווית, ״למה לא?״ אני חושבת לעצמי. בבית אף פעם אין לי את הנחת הפנימית ללכת למוזיאון (שלא לדבר על לפנות זמן לזה מלכתחילה) בטח שלא בלי להציץ בפלאפון כל כמה דקות, לראות שקיבלתי הודעה מחבר נשכח מהתיכון ולהתחיל להתכתב איתו תוך כדי הליכה. ואיזה מוזר זה לראות אנשים מתהלכים במוזיאון עם המבט כלפי מטה כשהאומנות בכלל נמצאת על הקירות?

ועל אף שהדבר הראשון שאני מבחינה בו הוא קבוצת תיירים יפנים שיושבים על ספה עגולה במרכז האולם כולם כאחד עם הראש בפלאפון, ״לא אני״, אני יוצאת בהצהרה ״הפעם, אני מחפשת אחר השראה״.

אני קונה כרטיס ונכנסת למרחב שכולו ביטוי עצמי דרך צבעים.

גם תמונה אחת סטטית - היא סיפור.

המתבונן בה, בהנחה שאינו יודע את סיפור הרקע של האמן ואת הקונטקסט שבו נוצר הציור, צריך להשלים בדמיונו מה קורה פה. מה הוא מנסה להגיד, מה היה רגע לפני ורגע אחרי. המוח שלנו נוטה להשלים מידע כדי ליצוק פשר ומשמעות לאירועי החיים.


הרי כולנו יודעים שאי וודאות זה הדבר שגורם לאנושי שבנו לחוש אי נוחות עד כדי פחד קיומי עמוק ביותר, אז המוח שלנו נותן סיבות, יוצק משמעות, בונה סיפורים (אפרופו סיפור...), מלקט עובדות מהציאות (לא משנה כ״כ מידת האמת שבהן) - עושה הכל כדי ליצור סיבה ותוצאה. כדי שיהיה היגיון לדברים. גם סדר מופתי והגיוני ככל שיהיה - יכול להיות לגמרי מומצא על ידינו.


בכל מקרה..

נחזור לנושא שלנו,

כתיבה.



התבוננו בתמונה הזו






של מי הסירה הזו? למה היא פה? אפשר לשוט בה או שאם ננסה נטבע? אם כן, מי שט בה? או לא שט בה המון שנים ומדוע? מה הסיפור שמאחרי הסירה?


אנחנו ככותבים מציירים סיפור ״תמונה בתנועה״.

אמנם אין לנו שליטה על הצבעים בהם תפיסתו של הקורא בוחרת להשתמש (הרי כל אחד מאיתנו יכל לחשוב על עיר אירופאית אחרת בכלל. ומי אמר שהיא אירופאית בכלל?) אבל אנחנו כמספרי הסיפור, מניחים קווים כלליים לתמונה ובעוד שכל קורא מדמיין בראשו תמונה אחרת, הקונטקסט נשמר.


זה לא המילים שמעוררות את המוח שלנו לתגובה, אלא התמונה המתגבשת בנו נוכח המילים שאנו קוראים. נוצרת אלכימיה בין המילים שאנו קוראים לבין סך כל חוויות העבר שלנו והמסקנות שנוצרו מהן לכדי חזיון בראשנו שמעורר את תגובת הלב. תמונה = רגש.


מהסיבה הזו אני אוהבת לעבוד עם תמונות במפגשי הכתיבה. מאחר והמוח שלנו ישר ״רץ קדימה״ ומדמיין את הסיפור שעומד מאחריה, מדובר בחומר דשן מעולה לכתיבה.

תמונות מהוות כלי במפגשים וטריגר להצתת סיפור ״תמונה בתנועה״ בכל מיני מצבים מוזרים יותר ומוזרים פחות - העיקר שהדמיון יפרוש כנפיים.


העולם שאני באה ממנו לתחום הכתיבה היוצרת הוא עולם ויזואלי. קולנוע. שם התאהבתי בסיפורים ולכן גם הכתיבה שלי היא מאוד כזו (Show don't tell - כלי חשוב שנלמד ונתרגל).

אני מאמינה שכתיבה אשר יוצרת אצל הקורא תמונה בראש, שהוא יכול ממש לחוש את עצמו בתוך הסיטואציה - היא כתיבה טובה. כי הקורא לא יכול שלא להשאב אל תוך עולם הסיפור שיצרתם: להרגיש את מרקם הבד המונח על המיטה של אותה אישה שעזבה את הבית כמה שעות לפני שהוא הגיע אליו, מלא תקווה לחוש אותה, לראות אותה, להריח אותה...אבל הוא מסתפק בריח המתקתק שהשאירה על הבד שכיסה אותה במהלך הלילה, רך וחלק כמו העור שלה, עם מעט סיבים מעקצצים שמזכירים את אופיה המפולפל שפורץ דרך המעטה העדין שלה כאשר היא חשה שמבקרים אותה. הוא מחליק בין האצבעות ונשפך כמו מים על הרצפה...


לתאר (לעניין, לא להכביר במילים) מצב/ תחושה/ הרגשה /תודעה מתוכנו, לקורא - זו מיומנות נרכשת שעליה נעבוד במפגשים כי היא שווה זהב.

נלמד איך הכתיבה מייצרת תמונה בחזיונו של הקורא ואיך לעשות זאת באופן שמקרב אותו לסיפור ולא מעורר סלידה וריחוק, אלא רותם אותו למסע שאליו אני ככותבת מבקשת להוציא אותו.


מכירים את זה שאומרים ״אל תחשבו על פילים ורודים״.

לא באמת.

אל תחשבו עליהם.

אסור לחשוב על פילים ורודים.


אבל אז כל מה שיש לכם בראש זה פילים ורודים?


ומה אם הם ירקדו לצלילי השיר ״גאנגם סטייל״?


נשאיר אתכם עם התמונה הזו בראש


להתראות לבנתיים.




צפייה 10 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול