• Naama Esther Leibson

כתיבה הכרתית



המהלך הכללי של הרבה מאוד סיפורים הולך בערך ככה:


הגיבור חי את חייו כפי שהוא מכיר אותם [אקספוזיציה], עד שמשהו קורה שמשבש את הססטוס קוו בעולמו [מערכה ראשונה], הוא נקרא להתמודד עם השיבוש בניסיון להחזיר את העולם להסתובב כפי שהוא מכיר אותו [קריאה למסע].

הוא נענה לקריאה ויוצא לדרך.

במהלכה נתקל במכשולים שעומדים בדרכו להשגת מושא התשוקה שלו, הוא עובר סדרה של ניסיונות להתגבר על המכשולים [מערכה שניה]

לאחר נקודת ה׳אל חזור׳ - הניסיון המאתגר ביותר (בד״כ הגיבור ״נשבר״ או בעצם, התפיסה ״המיושנת״ שלו שזקוקה לעדכון, לגבי עצמו והעולם היא זו ש״נשברת״).

מבין הגיבור שבעצם מה שהוא רצה זה לא מה שהוא באמת צריך [מערכה שלישית].

הגיבור מבין משהו חדש (תפיסה מתרחבת/ מתחדשת) לגבי הצרכים האמיתיים שלו. ההבנה שלו לגבי מהו ״טוב״ מתחדשת ועולמו חוזר להיות נינוח. זה אמנם לא אותו סטטוס קוו שהוא הכיר, אבל העולם החדש שבו הוא חי מאפשרת לו מנוחה פנימית.


ופה נגמר הסיפור.


הגיבור למד משהו ואולי גם אנחנו, הקהל, למדנו משהו יחד איתו.

ואני שואלת אתכם.... מה עם הכותב?

מה הוא למד?

האם הוא מרגיש תחושת קתרזיס?

מה דעתכם?

האם, לאחר כתיבת סיפור - אתם ככותבים, עברתם גם דרך? הבנתם משהו אחרת? הרגשתם שונה לגבי נושא מסויים? מוכר לכם? או שאולי לא. אולי אני כותבת כדי לומר משהו לעולם, אני כותבת מלכתחילה כי יש לי משהו להגיד, אני מתחילה עם סימן קריאה, לא עם סימן שאלה. ואולי אני כותב סיפור מומצא לחלוטין שהדמות בו עברה מסע אבל אני ככותב, לא.

אני מזמינה אתכם לקחת דף ועט ולכתוב לעצמכם, איך כתיבת סיפור משפיעה עליכם ככותבים? אם בכלל.






סיימתם? קדימה בואו נמשיך.


אז אם שוטטתם קצת באתר האינטרנט הזה אתם בטח כבר מבינים שהתשובה שלי לשאלה

״האם הכותב עובר דרך בעודו כותב סיפור?״

היא - כן.

ואפילו - בוודאי.

בעצם רגע...תרשו לי לדייק.


התשובה שלי היא - רצוי שכן.


כי ייתכן שחלקכם כתבתם או חשבתם לעצמכם ״לא. אני לא עובר שום דרך. כשאני כותב סיפור, התחלתי, כתבתי, סיימתי. ואני באותה נקודה מבחינתי.״


אז הנה אני מרחיבה את תשובתי:

אם יוצאים למסע כתיבה כשההכרה והתפיסה שלנו ערה לנושא המסויים שבו אנו מבקשים בהירות, מתחילים עם שאלה (לאו דווקא מתמקדים באמירה או מסר) - בלתי נמנע שאנחנו ככותבים - נצא יחד עם הדמויות שלנו למסע מלא קסם.

לשם כך, יש להיות בהכרה ערה לנושא שבו נרצה לעסוק.

ועל כן נקראים התרגילים שיצרתי ״כתיבה הכרתית״.


בטח שאפשר לכתוב סיפור בלי לעבור איזה מהלך פנימי ככותב, יש אנשים שמתפרנסים מזה יפה מאוד. (למרות שאני משוכנעת שאם נשב לשיחה עמוקה על היצירה שכתבו בטח שהיא השפיעה עליהם או שינתה משהו באופן שבו הם רואים את הדברים, אפילו אם לא דרמטית).


בטח שאפשר לכתוב סיפור עם סימן קריאה, משהו שאני רוצה לומר לעולם, כמו מוסר השכל או מסר כזה או אחר.

אבל..

לעניות דעתי..


זה פחות כיף.


וגם פחות מעניין.


זה כמו להכנס לשיחה עם אדם שרק רוצה להשמיע את מה שיש לו להגיד ולא פתוח לעמדה אחרת. וגם אם הוא מקשיב, זה רק כי הוא מחכה לתורו כדי לחזק את עמדתו ולשכנע את הצד השני בצדקת דרכו. זה לא ״לא בסדר״. זה פשוט פחות כיף להיות חלק משיחה כזו.


שלא תטעו... כתיבת סיפור, זו שיחה לכל דבר ועניין.


מתקיים שם שיח עם האמונות שלי

המחשבות, האמיתות, הרגשות -

עם הפנימיות שלי.


לפעמים זה ריב, לפעמים זה חיבוק, לפעמים הקשבה, לפעמים דיבור, לעיתים צחוק משותף, אולי הסכמה אולי שתיקה...יש פה מערכת יחסים עם הפנימיות ולכן הרבה ממה שנעשה זה ללמוד להקשיב למה שהפנימיות שלי רוצה לומר לי, לספר לי דרך הדמויות שניצור.


כתיבה יוצרת מחזירה אותנו פנימה למקום בתוכנו שהוא ה׳אני האמיתי׳.

אבל מי או מה זה ה׳אני האמיתי׳?

העובדת החרוצה? האימא המסורה? הבן האהוב? זאת שתמיד תגיד ׳כן׳ כשמבקשים ממנה עזרה? ההוא שמוכשר בדבר הזה שאף אחד לא מצליח לעשות טוב יותר? זה או זאת שתמיד זקוקים לעצתה כי היא קיר תמך שתמיד נשענים עליו אבל אף פעם לא נשען על מישהו אחר? האבא המפרנס? הילד שתמיד מעירים לו כי הוא תמיד ה׳בעייתי׳? הילדה שתמיד מחמיאים לה כי היא כזו ׳ילדה טובה׳?

נשמע כמו ארגז עם שלל רב של דמויות מעניינות

אבל אף אחת מהן לא אני האמיתית. אלו הגדרות שונות של חיי, זוויות שונות, תפקידים שלקחתי, תנאים שהצבתי שרק בהינתן שהם מתקיימים אני ראויה לאהבה, לערך, למשמעות...

מי אני?

בפשטות - טוב מוחלט. מהות טובה. כמו תינוק שרק נולד, כמה טוהר, מתיקות וטוב.

ככה אנחנו. כולנו.

כל השאר זה עטיפות, קליפות, צעיפים, כיסויים, פיצויים - יש כל מיני מילים לתיאור אותן שכבות שעוטפות ומסתירות את המהות הפנימית שהלכו והצטברו עם השנים.

זה לא דבר רע, ככה אלו פני הדברים.


איפה זה פוגש אותנו?

אם אמרנו שאנו משתמשים בכתיבה יוצרת כדי לאפשר לפנימיות שלנו לדבר, לפנינו ניצבת השאלה


מאיזה מקום בתוכי אני כותבת?

או -

לאיזה קולות בתוכי אני מטה אוזן?


לאותם קולות מורידים? דיבור ביקורתי, שיפוטי, נוקשה, נאבק, מתאמץ?

לפעמים.

נלמד לרתום את הדיבור הזה ולהשאיל אותו לדמות ספציפית ברגעים מסויימים בהם הדיבור הזה נדרש.


אולי יש בי עכשיו דיבור אובד עיצות, חסר תקווה שלא רואה את האור בקצה המנהרה?

אולי.

למי נשאיל את הדיבור הזה ולמה?


ואולי....

גם אם תחילה מדובר בתרגול,

נרצה לחקור ולאפשר לקול בתוכי ששייך למהות, לומר לי שיש לי משמעות, ערך, מקום - גם בלי שהתנאים שאני רגילה להם מקיימים? ככה, כמו שאני.

אבל בדיוק.

כמו שאני ברגע הזה בזמן, בלי ״טיפה יותר״...או ״קצת פחו״ת...או ״אם רק היה״...

ככה.

ברגע זה,

ראויה לאהבה.


רעיון חדש? מסקרן? מעניין?

או שמא - מעורר סגירות, כעס ודחיה?

בואו נחקור את זה דרך סיפור.


כתיבה יוצרת מאפשרת לנו לכתוב מבעד לסדקי הכאב, לגלות אמונות שגרות בתוכנו (גם אם המון שנים) וכבר אינן משרתות אותנו. לפתוח את הלב למה שיש לפנימיות שלנו לספר לנו, היא ממתינה שם באינסוף אורך רוח עד שנסכים לפגוש בה.


מטרתו של סיפור, בעיניי הוא לא לברוח מן הקשיים שיש לנו אל מול החיים, אל מו עצמנו ואל עולם רחוק, פנטזיות ואגדות שיסיחו את דעתנו מן הסבל והכאבים.

(ומנגד אין אנו מבקשים לדשדש בתוך שלולית בוצית של כאב וקושי). אפשר לשחק עם כל ה״שדים״ האלו שאנו בורחים מהם, או לא מודעים לזה שהדרנו אותם אי שם בעבר לאחד ממרתפי האינקויזיציה הרחק הרחק מהמודעות שלנו, הגלנו אותם לאי בודד. נוכל לפגוש אותם בקונטקסט של סיפור דרך דמויות כאלו ואחרות, לצאת איתם למסע ולהבין עליהם משהו.

הבנה מתחדשת קונה חופש משלשלאות הסבל המכתיבים את צעדיי.


כתיבת סיפור מאפשרת את המרחק הנדרש על מנת להתבונן בדברים בדרך מהנה ויצירתית.


והיא גם עצמאית, כלומר, אמנם בהנחייה, אך את או אתה הם אלו שעושים את המלאכה עבור עצמכם.


נכתוב על הרגע הזה, כפי שהוא, כפי שאתם.


בדיוק היכן שאתם עומדים, עם כל מה שמתאפשר לכם וכל מה שלא מתאפשר לכם

לכל המכלול הזה שנקרא ׳הרגע הזה׳ - יש מקום

וכל רגע הוא הרגע המתאים להתחיל לכתוב את המסע הביתה.



3 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול